קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' ברנדס ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני של עיכוב מימוש שעבודים ומינוי כונס נכסים.

1.המבקשת היא חברה העוסקת בייזום וביצוע של פרוייקטים של תמ"א 38 באיזור גוש דן. לצורך פעילותה נזקקה המבקשת להלוואות. היא התקשרה בחודש ספטמבר 2011 עם המשיבים בשני הסכמים לקבלת הלוואות, אחת מהן, היא הרלבנטית לענייננו – בסכום של 400,000 ₪ (להלן: ההלוואה). בקשר עם ההלוואות נרשמו שלושה שעבודים, שניים מהם, הם הרלבנטיים לענייננו, על זכויות חוזיות של המבקשת, האחד לחיזוק ברח' נגבה בתל אביב, והאחר לזכויות לבניית דירה על גג פרוייקט לפי תמ"א 38, ברח' גרשום ברמת גן (שני אלו יכונו: השעבודים).

2.המשיבים גרסו כי הגיע מועד פרעונה של ההלוואה. המבקשת חלקה. הצדדים הגיעו להסכמה ביום 26.5.13 (נספח 3 לבקשה). הוסכם כי המבקשת תשיב את ההחזר הנדרש, כ-491 אלף ₪, עד יום 6.7.13, שאז יוותרו המשיבים על טענותיהם ויסירו את השעבודים, אך בינתיים יעמדו השעבודים בעינם. לא ישולם הסכום האמור במועד, נקבע, יעמדו למשיבים כל זכויותיהם.

3.ההלוואה לא סולקה במועדה. המבקשת תולה זאת בהיתר בנייה לבנין ברח' גרשום ברמת גן שנתעכב, שלא באשמתה. על כן ביקשה המבקשת דחייה בסילוק ההלוואה. המגעים לא צלחו. סופם בהגשת הליכי הוצל"פ בידי המשיבים למימוש השעבודים בגין ההלוואה, כמו גם הליכי הוצל"פ נפרדים שאינם צריכים לענייננו למימוש שעבוד נוסף, בגין הלוואה נפרדת.

4.המבקשת הגישה ביום 21.11.13 בקשה (שלא במעמד צד אחד) לעיכוב זמני של מימוש השעבודים. טענתה: היא עותרת לקבלת ארכה קצרה עד שתקבל את היתר הבנייה המיוחל, שהעיכוב בקבלתו לא היה באשמתה. למשיבים לא ייגרם נזק, נטען, שכן השעבודים יעמדו בתוקפם והמבקשת אף מציעה להגדיל את הריבית המשולמת בידה בגין ההלוואה ב-1.25% לחודש. בקשה זו, שהיא הנתונה להכרעתי, הוגשה בגדרי המרצת פתיחה שאף היא מכוונת לעיכוב מימוש השעבודים, לפרק זמן של 90 ימים, שעד אז מעריכה המבקשת כי יושג היתר הבנייה.

5.הוריתי למשיבים להשיב והם עשו כן. לב טענתם, בתמצית: חוב – יש, המועד להשבתו – חלף, השעבוד – רשום כדין, על כל זאת אין חולק, ועל כן זכותם לפעול למימוש השעבוד.

6.המבקשת השיבה, והוסיפה בגדרי תשובתה טענות שמקומן מרביתן היה בגדרי הבקשה המקורית, לרבות לעניין פרשנות ההלוואות.

7.שני הצדדים, לאחר שניתנה להם האפשרות לחוות דעתם בעניין, לא התנגדו להכרעה בבקשה לסעד זמני על יסוד הכתובים וכך אעשה, בפרט שאין מחלוקת עובדתית רלבנטית הנחוצה בירור בשלב הנוכחי.

8.דין הבקשה – להידחות. אנמק בקיצור נמרץ ואידרש רק לטענות הקרדינליות להכרעה.

9.המבקשת נטלה מן המשיבים הלוואה. מיוזמתה החופשית העמידה למשיבים בטוחות בדמות שעבודים על זכויותיה החוזיות, להבטחת החזר ההלוואה. אין טענה של ממש בהמרצת הפתיחה שלפיה לא קמה למבקשת החובה להשיב את ההלוואה. המבקשת העלתה אמנם טענות חדשות בתשובתה לעניין פרשנות הסכמי ההלוואה השונים, אולם ההסכם משנת 2013 (נספח 3 לבקשה) נחזה כמעקר מתוכן את המחלוקות השונות שבין הצדדים, ומורה למבקשת בפשטות לשלם עד יום 6.7.13. היא לא עשתה כן. השאלה האם היה זה בשל היתרים שנתעכבו או שמא אשמת המבקשת עצמה – אינה רלבנטית. חובת ההחזר לא הותנתה, כך נחזה, בקיום תנאים מתלים כלשהם.

10.משקמה לכאורה חובת ההחזר, הרי שיש קושי למנוע את מימוש השעבוד. מי שהעמיד בטוחה להבטחת חובותיו, יקשה עליו לטעון כי מימוש הבטוחה יסב לו נזק בלתי הפיך (ראו: בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (3.11.91); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178 (2002)). זאת, למעט במקרים חריגים, שקשה לומר כי המקרה דנן נמנה עמם. אין מדובר בנזק שאינו בר פיצוי בכסף (ואין טענה כי לא המבקשת לא תוכל להפרע מן המשיבים). אין המדובר בבטוחה שאין עוד כמותה. אכן, מובן כי מימוש הבטוחה יפגע במבקשת. זו מהותו של מימוש בטוחה, וזה הקושי הטמון בשעבוד נכס. אולם עילה לעיכוב המימוש, הנעוצה במאזן הנוחות שבין הצדדים – אין. יוטעם בהקשר זה כי נסיון המבקשת לטעון כי גם נזק המשיבים אם יינתן הצו ניתן לפיצוי בכסף, פרט לכך שאינו וודאי, גם אינו בעל נפקות יתרה. השאלה הנשאלת היא ראשית האם נזקי המבקשת במקרה של מימוש השעבוד, אם יימצא בתום ההליך שחובה היה לעכבו, ניתנים לפיצוי בכסף, והתשובה חיובית.

11.קושי נוסף נעוץ בסיכויי התביעה. המבקשת אינה חולקת כאמור על תוקף השעבוד או על חובתה לסלק את חובה. אך בשפה רפה טענה בתשובה כי יש לפרש את ההסכם באופן שיכול ללמד שאינה מאחרת בפרעון. קשה להבין על מה היא משיגה. אין לכאורה פגם בנקיטת הליכי ההוצל"פ ובנסיון המשיבים לממש את השעבוד. בנסיבות כאלה קשה לראות כיצד רצונה של המבקשת באורכה מהווה עילת תביעה מעוגנת כל צרכה. מובן כי הדברים נאמרים בזהירות המתחייבת ולכאורה בלבד בשים לב לשלב שבו אנו מצויים.

12.קושי אחרון: זהות הסעד הזמני לזה הקבוע. המבקשת עותרת בתובענתה לארכה בת 90 ימים במימוש השעבוד (סעיף 17). עד אז – יהיה בידה היתר, כך היא מעריכה ומקווה. קרי: אם יינתן הצו ה"זמני" המיוחל תושג מלוא המטרה שבכתב התביעה, וההליך העיקרי יתייתר. רק במקרים חריגים יינתנו צווים זמניים הזהים לצו העיקרי המבוקש (רע"א 338/88 חמיס נ. שטרן, פ"ד מג (4) 552 (1989)). המקרה דנן ודאי אינו אחד מהם.

13.בשולי הדברים אציין: הצדדים מצויים במגעים ביניהם. לא ראיתי להידרש לתוכן המגעים, כפי שעשתה המבקשת. יש לקוות כי יניבו פרי, שכן דרך ההסכמה עדיפה לרוב, ודאי כאן, על המחלוקת המשפטית. אולם אין לצייד את המבקשת בקרדום בדמות צו מניעה "זמני" כבקשתה.

14.הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בקשר עם תגובתם בסכום של 15,000 ₪.

ניתנה היום, ב' טבת תשע"ד, 05 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: